Chasidut על שמואל א 21:7

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). זה היום הוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח מז:) אם תשיב משבת רגלך וכו' האי מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. והוא, כי כל הטובות שבעולם הזה בהתפשטות כל הששה ימים הם רק לבושין לפנימיות רצון השי"ת שגנוז בהם, כדאיתא בש"ס (קידושין מא.) לאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו בעוה"ז. ובשבת, אז צריך האדם להשתדל ולהשתעשע רק בפנימיות רצון השי"ת, רק ביה ולא באחרא, ויצמצם את עצמו מכל הפעולות בלי שום אתערותא מעובדין דחול, וזה הוא עיקר השלימות שהאדם יצמצם את עצמו לגמרי. וזהו וירא אליו ה', אחר שאאע"ה מל את עצמו שזה מורה על צמצום, אז היה בו עיקר השלימות, וכמו שדרשו בש"ס (מגילה טז:) ששון זה מילה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. והוא כי אות ש הראשונה מתיבת שש הוא ברזא דאתפשטותא דתלת אבהן, שבאות ש נמצא תלת קוין וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.), ושי"ן השניה מורה על השפעת ה' מצדו יתב', והוא שכפי שהאדם מתיצב לנכח השי"ת ומצמצם את עצמו, כן השי"ת מאיר פניו לעומתו להשפיע לו טובה^אכעין זה מפרש בסוד ישרים ליל פורים אות כז ד"ה ששון: כי כל התפשטות שהציב השי"ת בזה העולם נכלל ברזא דתלת קוין. ואות שי"ן רומז על רזא דתלת קוין, כמבואר בזוה"ק (ויקהל רד.) ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו'. וזה השי"ן הוא מצידו ית'. וכן יש שי"ן מצד ישראל ג"כ, היינו שמצדם אינם נוטים ג"כ מהמשקל של רזא דתלת קוין, כי הם אחוזים בתלת אבהן, שהם רזא דתלת קוין. ובזה נזדווגו ביחד הש' שמצד השי"ת עם הש' שהוא מצד ישראל. ועיקר הזדווגות זה היחוד הוא במצות מילה וכו'. עיי"ש כל העניין., וכדאיתא בש"ס (יומא נג:) מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוה ימינו של הקב"ה. והוא כי שמאל דקב"ה מורה על חיים וימין מורה על חיי חיים, כענין דאיתא בזוה"ק (נשא קל:) שמחד רוחא נשיב חיין ומחד רוחא חיי חיין. אם יתיצב אדם לנכח השי"ת ויתפשט ימין דידיה שמורה על תקיפות אזי יתן לו השי"ת בשמאל. ואם יעמוד לנכח השי"ת להכיר שפלות ערך עצמו, אזי יהיה לימין דקב"ה שהשי"ת ישפיע לו חיי חיים ברזא דימין. לכן יראה כל אנוש להטיב מעשהו ויהיה זריז במצות השי"ת לעשות רצון קונו, שאז יהיה מבחינת המרכבה, כמו חיות הקודש שבמרכבה שיש בהם זריזות לעשות רצון השי"ת השוכן עליהם, ואין שוהין אף בכדי החזרת פנים רק למקום שרצון השי"ת שילכו שמה הולכין ביושר, כדכתיב (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן. וכן מצינו באאע"ה שהיה זריז וחם תמיד בחפצי שמים, כדכתיב (תהילים ק״י:ג׳) לך טל ילדותך, שנדרש (שוחר טוב תהילים ק״י:ג׳) על אברהם אבינו שהיה חם וזריז תמיד ברצון השי"ת כמו בילדותו, ולזה הוא מרכבה לשכינה^בנתבאר לעיל פרשת לך אות א: לך טל ילדותך. היינו שהיה בו זריזות יתירה להתרגש מיד לעשות רצון השי"ת, שאף הגוף שלו הסכים לזה בלי שום התנגדות למנעו בטבע עצלות הגוף. מפני שהוא היה בתמידות חם וזריז כמו בילדותו ולא נס לחו, וכדכתיב ביה וישכם אברהם בבוקר. מבואר כמו כן בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין מצה אות ד: אברהם אבינו שהיה נמשך ג"כ אחר השי"ת במהירות גדול, וכמו שכתיב בעצם היום הזה נימול וגו'. בלי עיכוב כלל וכו'. יען שמיד שהיה לו הארה מהשי"ת היה נמשך תיכף אחר רצונו ית' כמו שנאמר לו ועשה במהירות כמש"כ וישכם אברהם בבוקר. וכן איתא (מנחות טז.) זריזותא דאברהם אבינו קמ"ל. היינו שלא הוצרך כלל לישב עצמו, אלא מיד התפעל לציווי השי"ת במהירות מאד. וזה היה יען שהיה קרוב מאד להשי"ת, לכן פעל בו מיד מאמר השי"ת.. שכן מצינו בלחם הפנים, מפני שהיה מונח תמיד לפני ה', לזה לא היה בו שום התיישנות כדכתיב (שמואל א כ״א:ז׳) לחם חם ביום הלקחו, שהיה חם תמיד^גמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. עיין לעיל פ' לך אות א ד"ה וזה הוא הענין, פ' תולדות אות טז, מד, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פרשת תשא אות סד ד"ה והנה, פ' פקודי אות יא ד"ה שאני, נאות דשא פ' לך ד"ה ומלכי, סוד ישרים ערב יום כפור אות לח, שמיני עצרת אות לג.. וכן כל הפירות ותבואות, כל זמן שהם דבוקים עוד בהשורש תחת יד השי"ת ואין בהם עוד תפיסת ידי אדם עד שנלקטים מהשורש, אזי הם לחים ורטובים ואין בהם קלקול ועפוש עוד, אכן כשנלקטים ומוסרים מהשורש אזי מתחיל לשלוט בהם עפוש ורקבון (וכמש"נ באריכות בפ' לך). ואאמו"ר הגה"ק זללה"ה אמר, שמזריזותא דאברהם נוכל לשער כמה גדלה שמחתו בשעה שקיים זו המצוה שהיתה ראשונה אצלו, כי כל השמחות מסתעפין משמחה זו, שזו המצוה מרמז על שמחה שכן אמרו בש"ס (שבת קל) שקבלו ישראל עליהם זו המצוה בשמחה^דעיין הסבר בדבר לקמן פרשה זו אות ו.:

וזה הוא הענין שדור הפלגה נפוצו מעל פני האדמה, מפני שבשורש לא היה בהם שום טובה, וכל החן שלהם לא היה רק על הגוון, ולכן כאשר תם זה החן והלך לו, משם הפיצם ה' והוי חדי קב"ה במפלתן בגין דאתאבידו בזמנייהו ואשתלים חובייהו, ואז הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכדכתיב (משלי י״א:י׳) באבוד רשעים רנה, וכדאיתא ע"ז בזוה"ק (נח סא.). שאני אברהם אבינו ע"ה, שהיה דבוק בשורש בתמידות בהשי"ת, ועומק לבו היה מלא רצון השי"ת בלי שום נטיה מצדו, והיה זריז וחם לקיים רצונו יתברך, וכדכתיב ביה (וירא כה) וישכם אברהם בבוקר וכו' וילך כאשר דבר אליו ה', וקראו הקב"ה אברהם אוהבי, ועליו נאמר (תהילים ק״י:ג׳) לך טל ילדותך, שהיה זריז וחם תמיד בעבודת השי"ת כמו בילדותו ולא נס לחו. וזה נקח ממה שהיה דבוק בתמידות בחי עולמים, לזה היה תמיד חם וזריז. וכל דבר שדבוק בחי עולמים לא תתיישן ולא תתעפש לעולם. כי כל ההפסד והקלקול נקח מזה שנעתק הדבר מהנותן וכבריה בפני עצמה תחשב לה, עד שנראה לה שעוצם ידה עתקו גם גברו חיל, ומאז עלול הדבר להפסד וקלקול. אבל הדבר שקשורה ודבוקה תמיד בהשי"ת חמימה היא תמיד כבתחלתה. וכמו שמצינו בלחם הפנים שהיתה מונחת על שלחן ה' תמיד לא נתעפשה מעולם ולא היה בה שום הפסד וקלקול, והיה חם בסילוקו כמו בסידורו, וכדכתיב (שמואל א כ״א:ז׳) לחם חם ביום הלקחו, וכדאיתא בש"ס (חגיגה כו:) שבלחם הפנים הראו חבת ישראל לפני המקום ראו סילוקו כסידורו^ימבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. עיין לקמן פ' וירא אות א, פ' תולדות אות טז, מד, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פרשת תשא אות סד ד"ה והנה, פ' פקודי אות יא ד"ה שאני, נאות דשא פ' לך ד"ה ומלכי, סוד ישרים ערב יום כפור אות לח, שמיני עצרת אות לג.. וכן מצינו בגפן של זהב שהיתה במקדש, אף שהיה רק דומם מ"מ הוציא פירותיו בעתו, מפני שהיה עומד לפני ה', וכדאיתא בש"ס (יומא כא) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמנן^יאוהתבאר עניין המקדש בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף צא: שבמקום המקדש שנאמר בו (דברי הימים ב ז׳:ט״ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים, שם האיר הש"י למעלה מן הסדר שהטביע בעולם, ולמעלה מן הסדר שסדר דעת האדם משכלו וידיעתו, וכל הנכנס למקום המקדש בקדושה ובטהרה היה רואה זאת גם בעיני בשר, והבין זאת בדעתו ושכלו, ששם הראה הקב"ה נסים נגלים והושגו בהשגת האדם. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות ס': כי כוונת בנין המקדש הוא כדי שיתאחדו שם כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד וע"י זה יהיה שוכן אצלם רצונו ית' בהתגלות מפורש לעיני כל. ובתפארת יוסף מס' תענית (יז.) ד"ה תנו רבנן: שאני במקדש ששם היה מלכות בהתגלות, עד היכן שהיו רואים שאף הדומם הוא מלא אור השי"ת, כדאיתא בש"ס (יומא כא:) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, שהכהנים היו עומדים שם בבהירות גדול עד שהיו ממשיכין התגלות כבוד שמים, כשהיה אדם בא להקריב קרבן היה רואה מלכות שמים בהתגלות. עיין עוד בית יעקב שמות פ' תרומה אות ל, תפארת יוסף פ' פקודי ד"ה ולא.:

וזהו ויחי יעקב, וכמו שנתבאר במי השלוח הקדוש (ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) שעל זה רומז המשנה (אבות פ"ג, מ"ז) אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה, כי בינה היינו הכללים של דברי תורה בטעמי הענינים, כמו שנמצא כמה פעמים בש"ס זה הכלל, ועל ידי הכלל נתבאר להאדם כמה פרטים. ודעת היינו הפרט, כי אין שום דבר יוצא לאור מבורר רק ע"י הכלל והפרט, והכלל צריך לפרט והפרט צריך להכלל. כענין הכלל שאמר הש"י אנכי ה' אלהיך, וזהו כלל, שאין שום דבר יוכל להעשות בלתי רצונו ית', אכן אם יאמר האדם מאחר שהש"י מנהיג כל דבר אם כן לפי זה הכלל אוכל לעשות כל מה שלבי חפץ, כי איך יוכל האדם לעשות הפך מרצונו ית', ולזה הכלל צריך לפרט. ונסמך לזה לא יהיה לך, וזהו פרט, היינו אם תקיים מצדך לשמור עצמך בבחירתך שלא תטה מרצון הש"י, אז תגיע לראות מאמר אנכי שהוא הכלל, כלומר אז יצא לך מבורר הכלל שה' הוא אלהיך. אף כאן ויחי הוא הכלל, שהוא שורש החיים בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (ויחי ריא:) ויחי נבואתא דנחתא מאספקלריא דנהרא. היינו שיש לו בטחון גדול במבטח עוז מאורו ית' שיאיר לו שלא נעתק מרצון הש"י אף רגע אחד, ומבטח עוז בזה נקרא ויחי, כי דבר הקשור במקור שרשו זה הוא חי שאינו נפסד לעולם. וכמו שמצינו בלחם הפנים, לשום לחם חם ביום הלקחו (שמואל א כ״א:ז׳), מפני שהיה מונח לפני ה' סמוך להמקור השפע, לכן לא נפסד ולא נתיישן. כי כל דבר המתיישן ונפסד הוא רק מפני שנעתק מהמקור, ונדמה להבריאה שכן הוא בטבע, ומסבת זה ימצא ההפסד. כי כאשר נסתר מהדבר מקור שרשו אזי נעשה מזה כסא הוות, וע"ז כתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהוא מלשון הויה, שנדמה לה שיש לה הויה בפני עצמה. ובאמת הוא עיקר הויית הבריאה בזה שיכיר שאין לו מצדו שום שלימות אם לא בהתכללותו בהמקור ית', שעי"ז נעשה כסא שנושא עליו כבוד שמים, ועל זה הכסא שוכן הש"י. אבל כאשר משולללת הכרה זו, ונדמה שיש לה הויה בפני עצמה, נקראת כסא הוות, שאין הש"י שוכן עליו, וממילא נופל תחת העדר והפסד^יאמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה ולזה: כי מי שיוכל לדמות בנפשו שיש לו כח פעולה, זה אינו יכול להיות מרכבה לשכינה, וכמו שנאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי מי שידמה לו שיש לו רכוש והון וכח פעולה, זה אינו יכול להיות כסא ומרכבה להקב"ה, כי לישא עליו כבוד שמים צריך להתבטל לפני הקב"ה במציאות ממש, זה נושא עליו כבוד שמים. ועיין עוד שם פר' יתרו ד"ה וכמו, לעיל פ' נח אות יט, פ' חיי אות ו ד"ה מי ימצא, פ' ויצא אות מו, בית יעקב שמות פר' כי תשא אות כ"א, בית יעקב הכולל פר' תצוה ד"ה ואתה [א], תפארת החנוכי על זהר פ' שמיני (לח.) ד"ה ענין, תפארת יוסף פ' וילך ד"ה שובה [א], חג השבועות ד"ה בשעה [ב].. וזהו הטעם ג"כ מה דאיתא במס' תענית (ח:), ובבא מציעא (מב.), שהברכה אינה שורה אלא בדבר שאינו מנוי, כי הדבר המנוי מורה שהאדם מנה אותו וקובע אותו לדבר שבמנין ברכושו ועושה מזה כסא הוות. וכן הפת כשנתיישן מתעפש ותבואה כשנגמרה נרקבת, כי כשנגמר הדבר אזי סובר האדם שהוא שלו ונעשה מזה כסא הוות. מה שאין כן דבר הנכלל בשורש המקור אינו נפסד לעולם, וכמו לחם הפנים שנאמר בו לשום לחם חם^יבמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. עיין לעיל פ' לך אות א ד"ה וזה הוא הענין, פ' וירא אות א, פ' תולדות אות טז, מד, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פרשת תשא אות סד ד"ה והנה, פ' פקודי אות יא ד"ה שאני, נאות דשא פ' לך ד"ה ומלכי, סוד ישרים ערב יום כפור אות לח, שמיני עצרת אות לג., וזה נקרא ויחי, שמורה על הכלל והשורש: